ראובן המלאך. שירת פולגת, קרית גת, 2008. צילום: שלומית ליר. 

אוטובוס נעצר אתמול מול השער הנעול של מפעל בקריית גת, ותוכו ירדו כ-50 משוררים ואנשי רוח שבאו להזדהות ולהפגין תמיכה. לפני שבוע יצא מאותו השער האחרון מבין 300 עובדי המפעל שפוטרו בעקבות סגירתו.
 
מארגני האירוע התקשרו לכל 300 מפוטרי המפעל, אבל רק 15 מהם הגיעו לאירוע. למה? בגלל החג והחום הכבד, אבל נראה שהסיבה העיקרית הייתה הקושי לחזור אל הבניין שהיה בעבורם במשך עשרות שנים לא רק מקום עבודה אלא גם בית – ולראות אותו סגור.
 
"גרילה תרבותית", כינה את האירוע המשורר מתי שמואלוף, "הרעיון היה להפגיש בין התרבות במרכז לבין הסיטואציה החברתית הקשה. להפגין סולידריות עם המפוטרים. אחרי הכול, גם חלק גדול מאיתנו חלק מהתהליך של הזה של ההחלשה החברתית", הסביר.
 
חנה חמו סיפרה על הכאב העצום: "כואב לי לראות את המפעל מבחוץ. גדלתי פה. נולדו לי כאן ילדים וגם נכדים".
סרגיי, ליאוניד ואיציק, שלושתם עבדו במפעל מאז שעלו מאוקראינה בתחילת שנות ה-90: "כשנפגשים כל אחד עושה הצגה כאילו הכל בסדר, אבל בפנים יש הרבה עצבים. כשהעתיד שלך לא ברור – אתה למטה". הם מספרים כי רק מעטים מהמפוטרים מצאו עבודה. "יעבור עוד הרבה זמן עד שיתר המפוטרים ימצאו עבודה חדשה, אם בכלל".
 
נעמה גרשי, משוררת שבאה להזדהות, הבינה היטב לרחשי ליבם של המפוטרים. היא בעצמה עברה חוויה דומה כאשר אביה פוטר לפני כמה שנים מעבדתו ונתקע בבית שנה. "בתקופה ההיא משהו מהאמונה שלו נעלם", היא מספרת.
 
באירוע בא לידי ביטוי מגוון רחב של סגנונות: הזמר דן תורן שר משיריו לצד ראובן המלאך ("אני מייצג את המוזיקה המזרחית"), משוררים צעירים הופיעו לצד המשורר הותיק אהרון שבתאי.
 
המפוטרים הבודדים שהגיעו הודו למשוררים ולאנשי הרוח שבאו לחלוק עימם את כאבם. "זה באמת מחמם את הלב, כל הכבוד להם", אמר שלום ביטון. חברו ויקטור אזולאי סיכם בכאב: "זה היה הבית שלנו. היינו פה כמו משפחה".